ועד הקדש עלי נור אלדין אלישרוטי ז"ל נ' מוחמד יוסף

החלטה

בפני בקשה להפסקת תובענה.

התביעה וההליכים שהתקיימו;

התובע הגישה תביעה זו ובה הוא דרש פינויו של הנתבע מחנות הנקראת נכס 10/2 הצמוד למתחם אלשאזלייה בעכו העתיקה. התביעה מבוססת על הסכם שכירות מיום 1.4.1968 ואשר מסתיים ביום 31.3.1969 (נספח א' לכתב התביעה).

בתום השכירות הנתבע (ז"ל) המשיך להחזיק במושכר למשך עשרות שנים , אך החל משנת 1992, לטענת התובע, הפסיק הנתבע (ז"ל) לשלם דמי שכירות לתובע, ובכך יש הפרה יסודית של ההסכמות בין הצדדים אשר מזכה את התובע בפינוי הנתבע מהמושכר, בנוסף התובע דרש פינוי הנתבע בשל העובדה כי הינו מחזיק שלא כדין במושכר.

התובע טוען כי על המושכר לא חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972.

הנתבע (ז"ל) טען כי הוא רכש את הנכס מאדם בשם ביומי אברהים שהתגורר במקום, בכוונה לשפצו ולהפכו לחנות ע"פ הסכם מיום 18.2.68 (נספח א' לכתב ההגנה), וכי בעקבות רכישת הנכס ותשלום דמי מפתח שזיכו אותו בזכויות של דיירות מוגנת הוא חתם על הסכם השכירות ביום 18.4.68 אשר התחדש ונחתם הסכם נוסף ביום 29.3.1974 (נספח ג' לכתב ההגנה).

אומנם מדובר בעצם בתביעה לפינוי מושכר מכוח הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים, אך חוזה שכירות זה כפוף לחוזה הרכישה שביצע הנתבע (ז"ל) ביום 18.2.68 (נספח א' לכתב ההגנה), ואשר מקנה לנתבע זכויות של דיירות מוגנת בנכס ולפיכך, מערכת היחסים בין הצדדים כפופה לדיני הגנת הדייר.

אם כך, נטושה מחלוקת בין הצדדים לגבי מעמדו של מוחמד יוסף רימאוי ז"ל ו/או חליפיו, כדיירים מוגנים והאם קיימת עילה לפינויו בדמות אי תשלום דמי שכירות.

הדיונים שהתקיימו;

התקיימו מספר רב של דיונים בתיק זה. רוב הישיבות הוקדשו למתן אורכות, על מנת שהצדדים יגיעו לעמק השווה במתן פתרון של פינוי כנגד פיצוי, אך לבסוף הליך זה לא צלח.

מידי פעם הוארך המועד לצדדים ואף הועלתה הצעה על ידי בית המשפט.

בישיבה מיום 14/5/09 ובטרם שהנתבע הלך לעולמו, ביקש התובע למחוק את התביעה ללא צו להוצאות, כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון, הדבר נבע מהצורך להערכות מחודשת בכל הקשור לתובענה. ב"כ הנתבע התנגדה. לאחר אותו מועד דיון, התקיימו מספר ישיבות נוספות, הזמן נוצל לצורך מו"מ ומציאת פתרון הולם בין הצדדים ואף ב"כ התובע הצהיר בפרוטוקול בישיבה מיום 11.1.11, כי הצדדים קרובים מאוד להסכם ומבקשים דחייה נוספת.

ביום 23/1/11, יומיים לפני מועד הדיון שהיה קבוע בתיק, הודיע ב"כ התובע על בקשתו למחיקת התובענה ובין היתר הודיע, כי לפני שבועיים, מיום הגשת הבקשה, הלך הנתבע - מר מוחמד יוסף רימאוי ז"ל, לבית עולמו.

הבקשה להפסקת התובענה;

התובע הגיש בקשה להפסקת התובענה וטוען כי בשל פטירת הנתבע אינו יכול עוד להמשיך בתובענה במתכונתה כפי שהוגשה ואילו תיקון התביעה הינו הליך מסורבל בשל העובדה כי התיקון אינו רק תיקון טכני של שינוי שמות בעלי הדין אלא מהותי אשר נוגע גם לשינוי עילות התביעה, באשר לא מדובר בזכויות שאינן עוברות בירושה, מה שהופך את ההליך להליך מסורבל ואין בו, לטענת התובע, כדי להועיל לו.

מטעם הנתבע הוגשה תגובה ובה נטען כי בין הצדדים היו חילופי דברים ואף הוכנה טיוטת הסכם עוד בטרם שהנתבע נפטר ופטירת התובע אינה מונעת השלמת ההסכם שעקרונותיו גובשו, והתובע מנסה דרך הבקשה לסגת מההסכמות שניתנו על ידו ובכך לגרום למשפחת הנתבע ז"ל עוול, התובע מתכחש לטענה כאילו כבר גובש הסכם בין הצדדים בטרם נפטר הנתבע.

עוד נטען בתגובה כי מי שמנהל את העסק נשוא התביעה היום הינו בנו של הנתבע ז"ל, הוא ניהל אותו במשך תקופה ארוכה מטעם הנתבע כאשר האחרון היה במצב בריאותי רע, והוא ממשיך לנהלו גם אחרי פטירת אביו מטעם אימו הזכאית להיות דיירת מוגנת מכוח סעיך 23א לחוק הגנת הדייר.

בנוסף, אם יאפשר ביהמ"ש מחיקת התביעה ומאוחר יותר תוגש תביעה חדשה במקומה הדבר יכול לגרום לנזק ראייתי למשפחת הנתבע כאשר האירועים הרלוונטיים ארעו לפני שנים והעדויות לגביהם נמצאים בתיק כאן, מהלך כזה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ואין לאפשר אותו.

בתגובה נטען כי יש להכיר באשתו של הנתבע כחליפה על פי דין של בעלה מכוח סעיפים 23א ו- 26 לחוק הגנת הדייר.